הכפר
נולדתי באמבואה, כפר באזור גונדר, שנחשב למפותח יחסית: היו בו מרפאה ובית ספר.
הכפר נמצא על הר אליו עלו כל היהודים באתיופיה בחג הסיגד והתפללו לירושלים.
אני בת זקונים למשפחה בת שמונה נפשות. יש לי ארבע אחיות ושני אחים. גרנו במשק גדול שגידלנו בו חיות משק: פרות, כבשים, תרנגולות וגידולים חקלאיים שונים. גרנו ביחד כל המשפחה המורחבת של אימי (כל אחיה ואחיותיה וסבתא). אבא עסק בחקלאות, ואמא עסקה בחקלאות וכן פיסלה בחמר ורקמה, את עבודותיה מכרה בשוק המקומי. חיינו בטוקול (בית בוץ אתיופי מסורתי).
סבתא שלי גידלה אותי. הייתי מאד קשורה אליה. אחיי ואחיותיי היו בגיל בי"ס, לא היה גן בכפרים ואני ביליתי בבית עם סבתי. החברה הכי טובה שלי הייתה כבשה שגידלנו, עד שיום אחד דוד קרוב רחוק שלי שחט אותה לאכזבתי.. הייתי ילדה מאד מפונקת, שמנה, שקיבלה כל מה שרצתה. שמי היה אסמרו, שם שהוחלף שהגעתי לארץ לאיריס.
כל ערב שבת היינו עורכים קידוש וסבתי הייתה אומרת "בשנה הבאה, בעזרת השם, נגיע לירושלים".
תמיד שאמרה את זה שאלתי: מה זה ירושלים? והיא ענתה "זוהי עיר של אלוהים. כל היהודים שם, ושם אף גוי לא יגיד לנו בודהה (כלו' היהודים שותים לנו את הדם או אוכלים אותנו)". לכן ירושלים תמיד סקרנה אותי.

המסע
בשנת 1983 הייתי בת 7. יום אחד דוד של אמי התחיל למכור את חיות המשק שלנו. לא הסבירו לנו למה. כל הדודים הבוגרים דיברו עם סבתא, וכשאלתי אותה במה מדובר היא לא הסבירה ורק אמרה: "לאן שחלמנו אנחנו הולכים". בני המשפחה אספו בחיפזון דברים לדרך. אני זוכרת שהגיע מדריך לדרך והאיץ בנו. לא הספקנו אפילו למכור את הרכוש (את הבית והאדמה). הדודים קנו חמורים וסוסים. ובלילה התכוונו לצאת לדרך.
דודה שלי הגיעה לפני שיצאנו ואמרה לסבתא: אמא, תחכו לי. מכיוון שבעלה, שהיה קייס (רב) לא היה מוכן לצאת לדרך. סבתא לא הסתובבה להסתכל עליה. היא התחננה: אימא, תגידי לי להתראות. וסבתא לא הסתובבה. דודה הוסיפה: אני מקווה שעוד אראה אותך.
יצאנו לדרך כ-כל המשפחה המורחבת מלבד הדודה, עם שלושה מדריכי דרך (אחד מקדימה, אחד באמצע ואחד מאחור). חמורים וסוסים ואנחנו סחבנו עלינו ציוד רב. אני נשאתי ג'ריקן גדול. סבתא שלי רכבה על החמור. המדריכים כל הזמן פקדו עלינו להיות בשקט מוחלט. גם ביום וגם בלילה. פחדנו מאד מהשלטונות, כי אסור היה לצאת מהמדינה ולמעשה –ברחנו. אם היו תופסים אותנו היתה סכנה שיהרגו או ישליכו אותנו לכלא שמשמעותו בעצם מוות בעינויים.
ביום התחבאנו בשיחים או ביער, ובלילות צעדנו. אכלנו קטניות שנשאנו איתנו.
המדריכים, שקיבלו כסף כדי להוביל אותנו לגבול סודן, היו רעים אלינו. הילדים שהיו מפוחדים ולפעמים בכו קיבלו צביטות כדי שישתקו (גם אני). היו כמה מקרים קשים בדרך:
יום אחד בת דודה שלי עמדה ללדת. בעודה צועקת, בגלל הצירים, אמר אחד המדריכים: תביאו את הכסף אני עוזב עכשיו. הוא היה חמוש ודרש שיסתמו לה את הפה בכוח. סבתא שלי, שהייתה גם מיילדת, עזרה לה ללדת את ביתה הראשונה (שמה בארץ: אושרת), וכעסה על המדריך ואמרה: אם יתפסו אותנו שיתפסו, לידה זאת לידה. מדריך נוסף, ניצל את הסיטואציה שכל בני המשפחה היו סביב היולדת כדי לחטוף מישהי צעירה מבנות המשפחה ולאנוס אותה (יש חשש שגם קודם לכן, הוא ניצל סיטואציות שונות כדי לאנוס). שני המדריכים שדדו מה שיכלו מהשיירה (כולל כסף, תכשיטים כולל שרשרת של סבתא שלי), והלכו לדרכם. נותרנו עם מדריך דרך אחד, וגם הדודים שלי נאלצו לנתב את הדרך.
בהמשך, סבתא שלי החליקה מהחמור וקיבלה מכה חזקה באגן, ולא יכלה להמשיך. נאלצנו להישאר באותו מקום יומיים (סבתא שלי אמרה: תשאירו אותי) וכמעט גילו אותנו. אני זוכרת שבכיתי בקול רם בגלל מצבה של סבתי, וכעסו עלי. סבתא שלי המשיכה לאחר שקשרה את המותן עם בד, שהיא סובלת כאבים קשים.
את הכסף שנותר לנו לאחר השוד, תפרה אימי לבגדים של הילדים הקטנים בכיס פנימי.

גבול סודן
שהגענו לגבול סודן היה מעין נחל שהפריד בין אתיופיה לסודן. הוא נראה לנו כמו ים סוף שצריך לחצות לפני ההגעה לירושלים. קצת לפני ברח המדריך האחרון, שהוא מצביע על כיוון סודן.
לאחר מכן, צצו פתאום מכל עבר חיילים סודנים חמושים. הם התחילו לשאול אותנו שאלות, לבדוק אותנו ולחפש עלינו. הם לקחו כל מה שעוד נותר והם מצאו: כסף, כלים, אוכל וכל יתר הציוד כולל החמורים והסוסים. שני חיילים חטפו בכוח שתי בנות דודות שלי שהיו יפות במיוחד (למרות התנגדות בני המשפחה), לקחו אותם על סוסים וברחו משם. נותרנו חסרי אונים וחסרי כל, בלי אפילו מים.
עברנו את הנחל במעבר מאולתר (קרשים שהיו שם), ופשוט נכנסנו לסודן, בידיים ריקות, עם המון צער, אמהות שצועקות על שלקחו את בנותיהן, וגם עם כעס של דודות על הסבתא: למה בכלל הקשבנו לך? על איזה חלום את מדברת? למרות ההאשמות סבתא המשיכה להאמין. בן דוד שלי רצה לרדוף אחרי החוטפים, אבל היינו בלי שום יכולת לעמוד מולם (לא נשק ולא סוסים).

סודן
לא ידענו מה לעשות ולאן ללכת. מדבר. חום בלתי נסבל, אין מים. נכדה של בן דוד שלי נפטרה (כנראה מהתייבשות). לאחר זמן מה, מצאו בני דודים שלי את האוהלים של הצלב האדום וקיבלנו אוהל. תנאים תת אנושיים: חרקים, יתושים וזבובים בכל מקום, אין מה לאכול, כולם צועקים על כולם, ישנים על האדמה. לא היו לנו בגדים, לא היו מקלחות (המים ביאור הקרוב, היו מים עומדים ומזוהמים, ואלו היו גם מי השתייה). מהר מאד החלו כולם לסבול משלשולים חריפים.
לאט לאט התחילו לצאת, למצוא עבודה במשק בית אצל טיגרים שגרו קרוב, תוך הסתרת הדת והמוצא. למרות החוסר הגדול בבשר, הביאו דודות שלי פעם בשר מהטיגרים, אבל לאחר ויכוח החלטנו שזה לא כשר ולא אכלנו. אכלנו דברים מהצלב האדום: דייסה לבנה, אורז, ואינג'רה לבן. הקמח היה מלא תולעים ולא היה לנו איך לסננו.
המציאות במחנה הייתה זוועתית. סודנים נכנסו למחנה באופן חופשי ועשו כרצונם. היו חטיפות גברים שנרצחו (טענו שהחוטפים היו קניבלים), ונשים שנחטפו לעתים ממש מידי בעלם. עובדי מוסד שארגנו את המחנה ניצלו לרעה את מעמדם וסחרו בנשים שבמחנה.
המוות הכה בכולם במחנה. אני זוכרת שהלכתי לקרא לדודה שלי ומצאתי אותה בוכה לאחר שקמה בבוקר ומצאה את שני ילדיה חסרי רוח חיים. שכנה אחרת איבדה את ארבעת ילדיה. התמותה הייתה גבוהה מאד, ולא היה איך לקבור את המתים. פשוט קברו אותם בשום מקום, ללא שום לוויה או אבל.
ראיתי הרבה גופות, והסירחון היה נוראי גם בגלל הגופות, וגם בגלל שאסור היה להתקלח בגלל המים המזוהמים.
סבתא אמרה: אני יודעת שאני לא אגיע, אבל אתם תגיעו. אחרי שבוע גם היא נפטרה ולא יכולנו לערוך לה לוויה. היא ידעה שהגיעה זמנה ובאותו יום התקלחה בנהר ולבשה לבן. לא התאבלתי על סבתא כמו שצריך, וכעסתי על הדודות שלפני מותה האשימו אותה במצב המשפחה. לפני מותה סבתא שלי נתנה טבעת מיוחדת לאמי, ודוד שלי מכר אותה לטיגרים, סבתא שלי הצטערה מאד כיוון שהטבעת עברה מדור לדור במשפחה.
כולם היו חולים מאד. לאחר כמה זמן הגיע הצלב האדום ולקח לטיפול רפואי לפי דחיפות. לקחו אותי לטיפול. הייתי כבר רזה מאד. אני זוכרת שאישה לידי בבי"ח נפטרה.
לאחר חצי שנה ששהינו במחנה הפליטים, התחילו לשלוח אנשים לחרטום עיר הבירה של סודן ומשם לישראל. סדר העדיפויות היה קודם את כל המקושרים שעבדו במוסד או בסוכנות. אנחנו נשארנו בים האחרונים בשל חוסר קשרים וגם בגלל שדודה שלי הוכשה על ידי נחש ועקב מצבה הרפואי נאלצנו לחכות עוד חודש (אמי נדרה נדר לסבתא טרם מותה שלא תעזוב אותה).
אחרי שבעה חודשים בסודן, עלינו על משאית שבה נדחסו הרבה אנשים לחרטום ומשם לארץ דרך מצרים. הגענו ישר לאשקלון, כלם בכו ונישקו את האדמה, בטוחים שהגיעו לירושלים סוף סוף."

סוף